לגבי קרבנות הציבור, על פי הדעה המקובלת קרבן התמיד הוקרב במדבר (על פי הכתוב בשמות פרק כט) וכן קרבנות המוספים (הקרבנות שבפרשת פנחס, במדבר פרקים כח-כט), ויש מחלוקת תנאים האם הקריבו את הקרבנות שבפרשת אמור (ויקרא פרק כג), עיין מנחות פ"ד מ"ג.

אמנם יש ראשונים הסוברים, שלא הקריבו מוספים במדבר (רמב"ן במדבר כח,ב), ולדעת ר' אברהם אבן עזרא אפילו תמידין לא קרבו וזה לשונו (שמות כט,מב): "כי ישראל עמדו במדבר בתהו יליל ישימון כמו שמונה ושלשים שנה, ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית, גם כן יין, ואיך יוליכו עמהם כמו ארבעה עשר אלף הין? ומאין היה להם שני כבשים בני שנה בכל יום, ותוספת בשבת ובמועדים?". לדעתו גם לא היה בידם מקנה די הצורך עד שנת הארבעים לצאתם ממצרים, ולא קרבו מוספין ואפילו תמידין אלא במשך חמשים יום, מיום הקמת המשכן בא' בניסן ועד נסיעתם מסיני בכ' באייר.

באשר לקרבנות היחידים, קרבן פסח הוקרב במדבר סיני רק פעם אחת, בשנה השניה לצאתם מארץ מצרים (במדבר פרק ט, עיין רש"י שם).

שאר קרבנות היחיד שהם חובה או נדבה אכן הוקרבו (עיין למשל ויקרא יז פסוקים ב-ו), אבל מאחר שאין להם תאריך קבוע, מסתבר שאם היה עומס - היו דוחים אותם.

בשילה נהגו כל הקרבנות לציבור וליחיד, ללא הגבלה.

להרחבה בנושא זה עיין במסכת זבחים דף קיא, קיז, קיח, ובספר 'שערי היכל' על מסכת זו, מערכות רצב (בפרט שם הערות 9, 11), שד, שה.